חגיגה מופרעת: רקע הפסטיבל
הרעיון מאחורי פסטיבל המוזיקה נובה היה לחגוג את החופש והביחד באופן סמלי. הפסטיבל סיפק חוויה סוחפת של ריקוד, מוזיקה וביטוי עצמי על רקע מדבר ישראל, ומשך אליו מאות צעירים. עם במות רבות, תקליטנים ואירועים קהילתיים, הפסטיבל תוכנן להתחיל בערב ה-6 באוקטובר ולהימשך עד למחרת. האווירה העבירה תחושה של פתיחות ובטיחות, ומיקומו המרוחק, קרוב לגבול עזה, לא נתפס באופן מסורתי כמסוכן באירועים דומים. להוטים לבלות לילה בריקודים תחת הכוכבים, אורחים הגיעו מכל רחבי ישראל וממדינות אחרות.
המתקפה: בוקר אלים בלתי נתפס
ב-7 באוקטובר, החגיגה הפכה לפתע למחזה מפחיד סביב הבוקר. מחבלי חמאס חצו את הגבול במשאיות, אופנועים ומצנחי רחיפה בעוד אלפי טילים נורו לעבר ישראל מעזה. לרוע המזל, כאשר הגיעו התוקפים, הפריסה הפתוחה של הפסטיבל, שקידמה את חופש התנועה, הותירה אותו חשוף. כאשר פרצו ירי, האורחים נמלטו לכל עבר בניסיון אחרון להימלט. בעוד שאחרים מצאו מחסה בשיחים, מאחורי מכונות או במקלטים שכנים, כמה ניסו להימלט ברכב.
על פי דיווחים מאוחרים יותר, כ-360 משתתפי הפסטיבל נספו, מה שהופך את פסטיבל נובה לאחד המקומות העקובים מדם ביותר של היום לטבח אזרחי. אנשים רבים נחטפו והובאו לעזה; חלקם הוחזקו בשבי או נעלמו חודשים לאחר מכן. כשראו חברים וזרים כאחד מנסים להגן זה על זה או למצוא מקלט לנוכח ירי בלתי פוסק, ניצולים סיפרו על סצנות של בלבול, אימה וייאוש.
ההשלכות: תדהמה עולמית והשפעות אנושיות
המתקפה על פסטיבל נובה הפכה במהרה לייצג את האלימות של האירועים ב-7 באוקטובר. סיפורי הניצולים וסרטוני הווידאו שלהם הותירו את העולם נסער מהיקף האכזריות. בעוד שעובדי ההצלה נאבקו לזהות קורבנות ולספק נחמה לקרובי משפחה אבלים, משפחות בילו ימים בחיפוש אחר יקיריהם. משתתפים זרים היו בין ההרוגים והחטופים, וקהילות זרות התאחדו כדי לקרוא למתן דין וחשבון ולהחזרה בטוחה של שבויים, והדגימו עד כמה נרחבת הטרגדיה מעבר לגבולות ישראל.
הטרגדיה בישראל גרמה לאבל נרחב ולדיונים סוערים על ביטחון, ליקויים מודיעיניים ופגיעותן של ערי הגבול. על מנת להבטיח שחייהם של משתתפי הפסטיבל לא יישכחו, הוקמו אנדרטאות, כולל התקנה הולכת וגדלה של תמונות ונרות. מאז, רבים המבקשים לחלוק כבוד לקורבנות הפכו את אתר פסטיבל נובה למקום עלייה לרגל שלהם.
סיכום: טרגדיה שמהדהדת, פסטיבל זכור
פסטיבל נובה, שנועד בעבר להיות חגיגה של שמחה ואחדות, זכור כיום כאחד הרגעים האפלים ביותר בזיכרון הקרוב. ברחבי העולם, אירועי ה-7 באוקטובר שינו את חייהם של ניצולים, משפחות וקהילות. בעוד שלא ניתן עוד לתאר את הפסטיבל מבלי להכיר בטרגדיה שפקדה אותו, רוחם של אלה שהתאספו שם – הרצון לחיבור, חגיגה ושלום – ממשיכה להדהד. בזיכרון מה שקרה, העולם נזכר בשבריריות השלום ובצורך המתמשך בביטחון, חמלה ומחויבות למנוע זוועות כאלה מלהישנות.
